"We are all Average Joe"

שמי יצחק דנן, בן 38, אדם לא חשוב מאוד שמתגורר בצפון הארץ ועובד ברשות האוכלוסין וההגירה בעשר השנים האחרונות – וזה הסיפור שלי: בתחילת דרכי ברשות, הועסקתי במשרה חלקית; כעבור 5 שנים, התמודדתי במכרז לתפקיד "רכז בכיר" למשרה מלאה, בלשכה האזורית למינהל האוכלוסין שבחיפה – ולשמחתי הגדולה – נבחרתי (ואף דורגתי) ראשון מבין 25 מועמדים.

ה-1 באפריל 2015 היה יומי הראשון בתפקיד החדש, אך בפועל לא ממש זכיתי לכהן בו: למחרת, ה-2 באפריל 2015 יצאנו לחופשת פסח מרוכזת וכששבנו ממנה ולתדהמתי המוחלטת, במקום לאייש את משרת הרכז הבכיר שאליה נבחרתי, שובצתי למעין "רוטציה" בין לשכות האוכלוסין וההגירה בחיפה ונתניה "לצורכי תגבור" והועברתי מלשכה ללשכה כמו פינג-פונג בהתאם לצורך – וכך במשך שלושה חודשים. מצד אחד זוכה לשבחים רבים על תפקודי בלשכה בנתניה ומצד שני זוכה להתעמרות בלתי מוסברת ובלתי נסבלת בלשכה בחיפה, שאת טיבה ופשרה לא הבנתי בשעתו.

ביקשתי שיחה עם מנהלת הלשכה בחיפה, על מנת לנסות ולהבין פשר ההתנהלות מולי – ולתדהמתי הודחתי באותה השיחה בברוטליות מתפקידי (כרכז בכיר) והושבתי ליחידתי הקודמת (ממנה יצאתי אל המכרז המדובר) – וזאת ללא כל נימוק או שימוע.

בדיעבד, התחוור לי שמנהלת הלשכה הציגה מצג שווא, לפיו אני הוא זה שכביכול דרש לחזור ליחידתי הקודמת – וזאת תוך מתן הנחיותיה אל שאר הכפופים לה – לדבוק בגרסה זו, על אף היותה מופרכת וחוסר ההיגיון שבה.

ואבהיר את חוסר ההיגיון שבמצג שווא זה: לא האמנתי, באמת ובתמים (וכנראה שהייתי תמים) שיש מי שמסוגל לקבל את זה שאדם יסכים מיוזמתו לוותר על תפקיד בכיר שבו זכה כדת וכדין, לעבור ממשרה מלאה למשרה חלקית, לקצץ משמעותית בשכרו ולחזור לתפקידו הקודם.

ואם לא די בכך, במקביל לסאגת הדחתי, החלו לצוץ שמועות כי אחותה של רכזת משאבי אנוש שהייתה קשורה בניהול המכרז שבו זכיתי, שהשתתפה אף היא במכרז והגיעה רק למקום השישי, מועמדת לאייש את התפקיד במקומי. סירבתי להאמין בכך, הסיטואציה פשוט נראתה לי מופרכת והזויה וכאילו נלקחה מתוך אזור הדמדומים.

אולם בהמשך, הגיעו לידיי מסמכים, המעידים על כך שאותה אחות אכן מיועדת למשבצת שממנה הודחתי.

רבים יעצו לי לוותר, לקבל את דין התנועה, "כי ככה זה", "זו דרכו של עולם", אבל אני בחרתי שלא להרים ידיים ולהילחם להוציא את האמת והצדק לאור.

מאז 2018 אני מנהל מלחמת התשה מול כל העולם, הגשתי תובענה לבית המשפט, הגשתי שלוש תלונות בתחנות משטרה שונות ברחבי הארץ על רישום כוזב במסמכי תאגיד (בדיעבד התברר לי רק לאחר כ-4 חודשים בקירוב לאחר הדחתי, כי המנהלת הפיצה תכתובת פנימית אל הממונים עליה ובה פירטה בדיעבד את שהתחולל כביכול מבחינתה בפגישתה עמי – ואף דאגה לכך שסגניתה תגבה את גרסתה השקרית!); במקביל, פניתי לגופים נוספים כגון התנועה לאיכות השלטון ומשרד מבקר המדינה, עמותות עוגן ואומ״ץ, ארגון קו לעובד, ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, גופי תקשורת ועוד.

מאז הוגשה התובענה, הארגון מצדו תייג אותי כ׳בעייתי׳, מתעמר בי בשיטתיות, מנסה להשתיק אותי (ואף באגרסיביות), מאיים בפיטוריי ואף מנסה בדרכיו המטושטשות והמתוחכמות לשבש גם את הליכי המשפט.

וכל הזמן הזה, אני שואל את עצמי שאלה אחת – למה אני? והתשובה לדעתי היא אחת: כי הסיפור שלי קטנטן. זניח. לא חשוב. עוד מישהו שנדרס על ידי המערכת. זה קורה כל הזמן.

אז זהו, שלא.

באמונה המבעבעת בי ואותה אני מתכוון להנחיל גם לילדיי, לאמת יש משקל. לצדק יש משקל. לשם הטוב יש משקל ולאמונה בצדקת הדרך יש משקל.

בחמש השנים האחרונות, הגעתי ללא מעט תובנות ומסקנות והראשונה שבהן היא שאני לא לבד! יש כמוני עוד אלפים ועשרות אלפים שזועקים מדם ליבם, שאולי חושבים כעת לוותר, להרים ידיים, שלא כדאי להסתבך ולהשקיע כספים במאבק חסר סיכוי ותועלת.

לכם אני אומר: אנחנו מאמינים לכם – כולנו "Average Joe"

את פורום אמ"ל – (אנחנו מאמינים לכם!) הקמתי יחד עם חבריי לדרך עבורי ועבורכם, אלו שחושבים להתייאש, שאיש לא מאמין לאמת שלהם. אני וחבריי לדרך מזמינים אתכם לשתף אותנו כאן בסיפורים שלכם, אפשר באנונימיות ואפשר בגלוי (איך שאתם מרגישים) – שתפו אותנו ללא חשש. כאן, כולנו באותה סירה. כל פניה אלינו ושיתוף מטעמכם לגבי הסיפורים האישיים שלכם – יהיו באשר יהיו, תחשב כעבודת קודש מבחינתנו.

זכרו תמיד: אנחנו מאמינים לכם, ובכם!