מבזקים

ראש הממשלה בנימין נתניהו: "כל העם איתכן בכאב, במועקה, בגעגוע, בתקווה"

תוכן עניינים

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם אינו נודע אמר למשפחות השכולות: "אף אחד לא יכול להישאר אדיש לסיפורים שלכם, להקרבה, לגבורה, לתקווה"

אהרון קלפה | ו' באדר תשפ"א | יום חמישי 18 בפברואר 2021 | מערכת ישראל ניוז

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר השתתף הבוקר בטקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע ואמר: "צפינו כאן בשני סיפורים מרטיטי נפש ומטלטלים של משפחת סייף ומשפחת רובוביץ'. אין עדות טובה יותר לערבות ההדדית, לקשר המופלא שפורט את נימי הלב. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לסיפורים שלכם, להקרבה, לגבורה, לתקווה. אתם מתמודדים במשך שנים, לעתים במשך דורות, עם פצעי אי-הוודאות. סימן שאלה מייסר בלי הרף: היכן הנופלים שחרפו נפשם למעננו ביבשה, באוויר ובים, ברחובות, בשדות, בשדות הקרב? איה הם?

כולנו, משפחות יקרות, כל העם איתכן: בכאב, במועקה, בגעגוע, בתקווה. אף פעם איננו מאבדים תקווה שנצליח להסיר את נטל התעלומה.

לפני 39 שנים, ב-11 במאי 1982, נערך סמוך לנחל חבר במדבר יהודה טקס ממלכתי-צבאי יוצא דופן: בהשתתפות ראשי המדינה ונציגי צה"ל, נטמנו בבקצה-המצוק שמשקיף על ים המלח שרידיהם של 25 מלוחמי בר-כוכבא ובני משפחותיהם. היו שם הנשיא יצחק נבון ז"ל, ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, וגם הרב גורן ז"ל הבלתי-נשכח, שאחרי מלחמת העצמאות פעל בסיכון עצמי לאתר מאות לוחמים ואזרחים חללי הקרבות בגוש עציון, בלטרון, בכיס פלוג'ה ובמבואות ירושלים – כדי להביאם לקבר ישראל.

כל משתתפי הטקס בנחל חבר עמדו על המחויבות המוסרית של מדינת ישראל למגיני ארצנו – הן לפני 1,850 שנים, והן בימינו כמובן. בדיוק חודש לאחר מכן, ב-11 ביוני 1982, לפני 39 שנים, אבדו עקבותיהם של שלושה לוחמי צה"ל בקרב סולטן יעקב, מהקרבות הקשים של מלחמת שלום הגליל: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן זיכרונם לברכה נפלו בקרב הזה, ומקום קבורתם לא נודע.

אותה מחויבות מוסרית שקיבלה ביטוי בהלוויית לוחמי בר-כוכבא הודגשה בבירור כלפיהם, מיום היעדרם. לפני שנתיים, תודות לקשר האישי שלי עם הנשיא פוטין, הייתה לי הזכות הגדולה להחזיר את זכריה באומל הביתה, ואנחנו מודים לנשיא פוטין על המאמצים העקביים שהוא עושה בעניינים אלה, וגם על הסיכון שנטלו על עצמם לוחמים רוסיים בהבאת זכריה באומל אלינו. כולנו זוכרים את ההתרגשות ששטפה את המדינה, כשזכריה נטמן בהר הזה – בחיק אדמת המולדת.

אחיו ואחותו, שמעון ואסנה, ברכו ואנחנו איתם: "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶה". הכאב קיים, היגון נוֹכַח, אבל המשפחה יכולה סוף-סוף להתרפק על קבר בנה.

על ערך היסוד הזה התחנכנו אני וחבריי בשירותנו הצבאי: כלוחם וכמפקד בסיירת מטכ"ל, השתתפתי בעשרות פעולות ומבצעים מעבר לקווי האויב, נשאתי חברים פצועים בזרועותיי, איבדתי חברים קרובים, אחים לנשק.

חיפשתי עם היחידה שלי במשך שעות ארוכות את חברנו חיים בן יונה ז"ל, בן קיבוץ יחיעם, שנפל בקרב אש בתוך תעלת סואץ בזמן מלחמת ההתשה. זה לקח למעלה משבוע, שבוע ארוך ומכאיב עד שהמצרים החזירו את גופתו של חיים לישראל.

רעות לוחמים היא לא רק בקרב, תחת אש ועופרת. רעות לוחמים היא גם אחרי הקרב, בנפול חברינו חלילה – לצידנו, או בזירה עלומה. איננו משאירים חיילים מאחור – יהודים, דרוזים, מוסלמים, בדואים, נוצרים, צ'רקסים. כולנו ערבים זה לזה, כולנו משפחה אחת גדולה.

משפחות יקרות, השבתו של זכריה באומל לישראל הייתה חשובה מאוד כשלעצמה, ובד בבד היא נתנה חיזוק ועידוד לכל הגורמים שעושים לילות כימים לסגירת מעגלים נוספים. אנחנו משקיעים בנושא הנעדרים והשבויים מאמצים בלתי פוסקים. לעתים מדובר במאמצים חובקי עולם, פשוטו כמשמעו.

מיטב האנשים בצה"ל ובמערכת הביטחון מגויסים למשימה – עם מיטב האמצעים, מירב האנשים ומיטב הטכנולוגיות. גם בימים אלה אנו ממשיכים לפעול מול ממשלות וגורמים. כל בדל מידע, כל קצה חוט נבדק, כל סיכוי ממשי להחזיר את הבנים ממוצה עד תום. ישנן מדינות בודדות בעולם שפועלות כך למען חייליהן, ארה"ב היא אחת מהן.

רק אמש בשיחתי עם ידידי הנשיא ביידן, שוחחנו ארוכות על הרבה נושאים, עלתה המחויבות המוסרית שלנו לדאוג לחיילינו. אלה שמנסים להטיל דופי במוסריותם בהאשמות מופרכות, אבל הדאגה לחיילים, ללוחמים ששומרים עלינו, הייתה כ"כ ברורה וכל כך אחידה.

איננו מוותרים על אף אחד, לנעדרים לפני הקמת המדינה, כמו כ"ג יורדי הסירה, הצטרפו לוחמים עזי-נפש במדים ושלא במדים, שנעדרים ממלחמת העצמאות ועד היום. בתוכם: אלי כהן, יהודה כץ וצבי פלדמן, רון ארד, אורון שאול והדר גולדין שנפלו במבצע 'צוק איתן'. כל הנעדרים חשובים, כולם בלבנו, ולא נרפה מן העיסוק בעניינם עד להשבתם הביתה.

מכובדיי, בעוד כמה חודשים ימלאו 80 שנה לנפילתו בעיראק של דוד רזיאל ז"ל. רזיאל פיקד על הארגון הצבאי הלאומי, והוא נהרג בפעולה מטעם צבא בריטניה שנועדה לפגוע במתקנים חיוניים לנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא עצמו כתב שנתיים לפני מותו: "אין מלחמה בלי אבדות, ואין ניצחון בלי קורבנות. אין לך פרשת – חתירה לשחרור לאומי שאין עימה קורבנות ונגישות, חללי חרב והרוגי מלכות, ואין לך דבר העומד בפני כוחה של הקרבה".

בן 30 היה רזיאל כשנטמן באדמת עיראק, הרחק מן הבית. כעבור 14 שנים הועברו שרידיו לקפריסין. עוד 6 שנים חלפו עד שארונו הועבר לירושלים, כשהמונים מלווים אותו למנוחת עולמים. במעמד הפרידה ממנו נאמר: 'המפקד, זו תחנתך האחרונה בדרך ארוכה'.

הקרבה, שחרור לאומי, ניצחון, חזרה הביתה. גם אם הדרך ארוכה היא, נוסיף לצעוד בה. יהי זכר הנופלים ברוך לעד״.

צילום: קובי גדעון/ לע"מ
צילום: קובי גדעון/ לע"מ
לאיזה תוכן תרצו לחזור:
הירשמו לניוזלטר שלנו לעדכונים מיידים: