חנה סנש: אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

השתלשלות האירועים בחייה הקצרים הובילו את חנה סנש למקום אחד: הצטרפות לקבוצת שליחים, צניחה על אדמת הונגריה הבוערת וניסיון כושל להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הנאצים, גם את אמה, קטרינה סנש לחוף מבטחים.

הרצון שקינן חנה סנש ולא נתן לה מנוח, הפך עד מהרה לכוח שהניע אותה לבחור את דרכה.

הרעיון הציוני במיטבו

"לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי, הכל היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מכל ויכוח, ללא אפשרות אחרת, בכל דרך אחרת הייתי אומללה". כך כתבה חנה סנש ביומנה, בהיותה כלואה בבית הסוהר בבודפשט כשהיא מחכה למשפט שיחרוץ מאוחר יותר את גזר דינה. היא נולדה בבודפשט ב- 17.7.1921 בשם אניקו סנש למשפחה אמידה. אביה, הסופר המפורסם בלא סנש מת בילדותה. בבית הספר ההונגרי היא התבלטה משכמה ומעלה, תלמידה מצטיינת, פרפקציוניסטית שהצטיינה בתחומים רבים. עסקה בספורט, אמנות, אהבה לקרוא, לבקר בקונצרטים ובתיאטרון, טיילה ברחבי הונגריה וארצות אירופה ולרוב עשתה זאת בליווי אמה קטרינה ואחיה הצעיר גיורא.

עם התגברות האנטישמיות בהונגריה ועליית המפלגה הנאצית לשילטון בגרמניה, החלה חנה לחפש את דרכה ליהדות. היא הצטרפה לחוג ללימודי היהדות, למדה את כתבי תיאודור הרצל, גילתה את האגודה הציונית 'מכביה' והצטרפה לשורותיה. בהיותה בת 16 החל לקנן בה הרצון לעלות לארץ ישראל והיא הצליחה לשכנע את אמה שתרשה לה לעלות לארץ. האם אישרה אחרי הפצרות רבות את הנסיעה ובחודש ספטמבר בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נפרדה חנה מקטרינה ועלתה בגפה לארץ ישראל. כשהרעיון האידאליסטי בוער בעצמותיה, עשתה חנה סנש את דרכה לבית הספר החקלאי בנהלל, שם התגוררה ולמדה בגימנסיה ההונגרית כשנתיים.

כצפוי היא המשיכה להצטיין בכל ענפי המשק, התחבבה על המורים והתלמידים ולא נתנה למעבר החד מחיי בורגנות ונוחות של משפחתה האמידה, להשפיע עליה. תוך זמן קצר היא ספגה את התרבות וההווי הצברי והשתלבה בעבודה הפיסית הקשה מתוך אמונה באידיאל ובעצמה. לאמה היא שלחה מכתבים ברציפות ובהם סיפרה על החיים בארץ ישראל, תוך שהיא עוקבת בדאגה על הנעשה באירופה והכובשים הנאצים ההולכים מחיל אל חיל.

גיוס לשירות ההגנה

ביום חורף גשום וקר, הגיעו לקיבוץ 'שדות ים' ששכן למרגלות קריית מוצקין, שלוש חברות בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל. אחת מהשלוש הייתה חנה סנש, צעירה אירופאית, משכילה ועדינה שמיד התבלטה בייחודה. היה בה משהו מוזר ואצילי. פניה הלבנות, שיערה החום ועיניה הגדולות והכחולות, הביעו רצינות ובגרות. אם היו יודעים אז חבריה לפלוגה כי בקרוב תצא חנה סנש לשליחות מסוכנת ממנה לא תשוב עוד, האם היו מניאים אותה ממשימתה? האם חנה סנש בידיעה מראש שהיא עלולה להיתפס על אדמת אוייב, לעבור עינויים קשים שאפילו גברים גברתניים לא עמדו בהם, וסופה יהיה רע ומר, האם גם אז הייתה מתעקשת לצאת למשימה?

שנה לאחר שהותה באוהלים של קיבוץ 'שדות ים', היא כתבה את מילות השיר שהפך ברבות הימים להימנון הכאב והשכול. "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם". בינתיים, עניבת החנק סביב יהדות הונגריה הלכה והתהדקה עם הגזירות הקשות שנפלו על היהודים בעקבות הכיבוש. מאסרים, גירוש וחוקים שהפלו אותם לרעה. באוהל בקיסריה, המקום אליו הגיעה אחרי השהות בשדות ים, לאור מנורת הנפט כתבה סנש ביומנה על רצונה לצאת להונגריה כדי לתת יד בארגון עליית הנוער לישראל ועל הדרך להביא גם את אמה.

הרצון היה כה עז והיא פנתה למפקד ההגנה וביקשה ממנו להצטרף לשליחות למען הצלת היהודים בהונגריה. מפקד ההגנה היסס ושאל את עצמו, איך יוכל להצניח בשטח אוייב נערה עדינה בת עשרים ושתיים, שעלתה לישראל לפני ארבע שנים? שאר אנשי המפקדה, התרשמו מנחישותה וביקשו ממנה לחכות בסבלנות עד לקבלת ההחלטה. אחרי שלושה חודשי המתנה, ב- 12.6.1943 היא נקראה למפקד ההגנה שהסכים לגייס אותה לשורותיו. חנה יצאה לסמינר שליחים, עברה קורס צניחה ובחודש ינואר 1944 נשלחה למצרים שם שירתה תחת פיקודו של שירות הריגול הבריטי, כקצינה בריטית.

הצנחנית הראשונה

בתחילת חודש מרץ בשנת 1944 יצאה חנה סנש עם קבוצת שליחים במטוס בריטי לאירופה. הם נחתו בבארי שבדרום איטליה. ימים אחדים אחר כך הוצנחו חנה סנש וראובן דפני באזור שבשליטת הפרטיזנים היוגוסלבים. את החודשיים הבאים העבירו סנש ודפני בקרב הפרטיזנים ביערות ובהרים ונקלעו לקרבות עם לוחמים נאצים. חנה, שהאש בלבה לא נתנה לה מנוח, רצתה לתרום למאמץ המלחמתי וביקשה לחצות את הגבול להונגריה ולעזור בהברחת בני הנוער לארץ ישראל. הימים הם ימי גירוש יהודי הונגריה למחנות ההשמדה. ב- 13 במאי 1944 נפרדה חנה מראובן ואז מסרה לו פתק כאילו ניחש ליבה את הבאות. מאוחר יותר גילה דפני כי על הפתק היה כתוב: "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות, אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד, אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".

שעות אחדות אחרי שחצתה את הגבול והסתתרה בין השיחים, נתפסה חנה בידי שומרי הגבול עם מכשיר הקשר בידה. במשך שישה חודשים נכלאה חנה בבית הסוהר בבודפשט שם עברה חקירות ועינויים קשים. כדי לא להסגיר את אמה, היא השתמשה בשם בדוי, מאריה אנדי. החוקרים שניסו להוציא ממנה את צופן מכשיר הקשר כדי לשבש את מהלכי חילות האוויר של בעלות הברית איימו עליה, שאם לא תגלה את שמה האמיתי, יוציאו להורג את הפרטיזן הצרפתי שחצה איתה את הגבול ונתפס גם הוא. אז גילתה חנה את שמה האמיתי. כשהגיעו החוקרים לבית קטרינה סנש, הייתה האם בטוחה כי בתה יושבת בשלווה בשדות ים. היא נדהמה לפגוש אותה חבולה בחדר החקירות, סימני מהלומות בפניה ושתיים משינייה שבורות. האם והבת נפלו זו בזרועות זו כשחנה לוחשת באזנה: "סלחי לי אימא, לא חשבתי רע, האמיני לי". עכשיו איימו החוקרים על חנה כי אם לא תגלה את הצופן יוציאו להורג את אמה. חנה לא נכנעה ולא גילתה.

סירבה לבקש חנינה

חברי המפקדה ההונגרית ראו כי אינם יכולים להוציא מחנה את צופן מכשיר הקשר והחליטו להעביר אותה למפקדת הגסטאפו בתקווה שאולי יוכלו אלו להצליח במשימה. חנה נחקרה, התעקשה ועונתה עינויים קשים. מפקדת הגסטאפו הבינה כי אי אפשר להוציא ממנה דבר והחזירה אותה חזרה לידי ההונגרים שכלאו אותה בבית הכלא העירוני.

באותו בית הסוהר, נכלאו גם קטרינה סנש, אמה ויואל פלגי שנתפס בבודפשט. תוך כדי התחבבות על האסירות והסוהרים, הצליחה חנה להעביר מסרים לאמה על ידי גזירת אותיות מנייר וצרופן למילים. מאוחר יותר אחת הסוהרות התירה לאם ולבתה להיפגש לדקות ספורות בחדר הרחצה ובטיול היומי בחצר הכלא. המלחמה התקרבה לסיומה, הצבא האדום קרב להונגריה, הגזרות על היהודים החמירו והחל משלוח יהודי בודפשט לאושוויץ. קטרינה סנש שוחררה ממאסרה בסוף חודש ספטמבר והחלה להפעיל את קשריה על ראש הקהילה שהיו לו קשרים קרובים עם אייכמן והגסטאפו. היא דרשה שישחררו את חנה מציפורני השלטונות. מסיבות שאינן ידועות עד היום ושהתבררו מאוחר יותר, נמנעו הקצינים מלענות לה.

ב- 28 באוקטובר נערך משפטה של חנה סנש לפני שלושה שופטים הונגריים. בנאום שנשאה האשימה חנה את השלטון הפאשיסטי ההונגרי בבגידה בעמו ובאידיאלים הנעלים שפיעמו בלבם של אנשי הרוח ולוחמי החירות ההונגרים, הנערצים על העם. למרות שהיה שביב של תקווה בזמן משפטה, נחרץ גזר דינה.

 ב- 7 בנובמבר בשעה עשר בבוקר הוצאה חנה להורג על ידי כיתת יורים. קצין החקירות סיפר לקטרינה כי בתה סירבה לבקש חנינה למרות שניתנה לה האפשרות לעשות זאת. חנה סירבה להלביש שק על ראשה ומתה בזקיפות קומה תוך שהיא מיישירה את עיניה לתלייניה. "היא הייתה יהודיה גאה" אמר. שני מכתבים השאירה חנה. ליואל היא כתבה: "המשיכו את הדרך, אל לכם להירתע, המשיכו את המלחמה עד הסוף עד בוא יום הדרור, יום הניצחון לעמנו". המכתב השני ניתן לאמה לה כתבה: "אימא אהובה, אך זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך יותר במילים… באהבת אין קץ- בתך".

בצרור שנמצא אחריה, נמצא גם השיר האחרון שכתבה: "אחד, שניים, שלושה… שמונה האורך. שני צעדים הוא רוחב הצלע. החיים מרפרפים בסימן שאלה. אחד, שניים, שלושה… אולי שבוע. או סוף הירח ימצאני פה עדיין. אך ממעל לראשי- האין. כעת בחודש יולי בת כ"ג אהיה… במשחק נועז עלי מספר עמדתי. הקוביה כרכרה, הפסדתי".