האם מחאת האוהלים תעזור לנו?

בימים האחרונים נעשים ניסיונות לעורר לתחייה את מחאת האוהלים. קשה להוציא אנשים לרחובות, אבל גם אם המהלך יצליח כנגד כל הכבדות והחום – זה לא יעזור. מה כנסת ישראל יכולה לעשות עם המחאה הזאת? מדינה עם עשרים ומשהו מפלגות, שצריך לחלק ביניהן תקציבים ותפקידים ועוד ועוד, עם מצבים חדשים שמנערים אותה על בסיס יומי. מדינה כזאת ברור שתהיה ענייה ומאוד חלשה עם השנים, ולא יהיה לה מה לתת.

הרב לייטמן: שום מחאת אוהלים לא תעזור לנו

האם יוקר המחיה באמת כואב לנו? לכל אחד כואב על עצמו, זה כן. על שכר הדירה שלו שעלה, על הדלק היקר שהוא צריך לשלם, על עגלת הקניות שלו. אבל אין דאגה על זה שיש לנו עשרים ומשהו מפלגות מפולגות, ובעיקר אין לנו דאגה אחד על השני. חסרה לנו דאגה קולקטיבית. הכרה שאנחנו קשורים ותלויים זה בזה.

עד שלא תהיה בנו שאיפה מינימלית להתחשבות הדדית בחברה, כלום לא ילך. אנחנו צריכים לחפש דרכים איך להרגיש שאנחנו קשורים זה בזה והעתיד הטוב שלנו תלוי אך ורק ביחס הטוב בינינו.

מה כבר אפשר להגיד באווירה העכורה הזאת לאדם שמואס במדינה ואומר "די, נמאס לי אני עוזב את הארץ"? שייסע לשלום. לחיות בלי חברוּת זה לחיות בלי רוח, אלו לא חיים אלא סתם הישרדות. לפחות שיהיה לו נוח במקום אחר, אולי ימצא דירה זולה יותר.

האוהל שהקים אברהם במסופוטמיה גם היה אוהל מחאה, רק לא על הקש המתייקר אלא על האגו המתגבר: פתוח מכל צדדיו – מקבל אורחים, מושיב אותם לשתות מים קרים על נפש עייפה ומלמד אותם אהבת אחים. ישראל הייתה החלום שלו, היעד: ארץ זבת חלב ודבש, שופעת נתינה וערבות מתוקה. את החלום הזה הוא הוריש לבניו, אבות אבותינו שמסרו את החכמה הלאה מדור לדור. בדורנו זכינו לקבל את ההזדמנות לממש את החלום, אבל במקום זאת אנחנו מגדלים בינינו קוצים ודרדרים.

אסור לנו להירגע ואסור להתייאש, היכולת להתחבר נמצאת בידינו והיא חייבת להתממש: שהארץ הזאת תהפוך למקום חי, מקום שבו כל אחד אוהב את זולתו. האם זה ריאלי? לא. אבל אם נהפוך את החלום לריאלי בעינינו, כלום לא יעצור בעדנו. יחד נתגבר על הכול.

לכן אני נשאר כאן ולעולם לא אעזוב. אין לי ארץ אחרת. אומנם לפי איך שהמדינה נראית היום, אני חייב להגיד שאין לנו סיכוי, אבל לא שאני מרים ידיים ונופל ובוכה. לא. אני מחייב את עצמי להמשיך, לנסות להסביר, ומתוך הייאוש הכמעט-כמעט סופי, אני בכל זאת מחכה ומצפה לקימה מחדש של מדינת ישראל.

לעם היהודי אין ברירה אחרת מלבד להגיע לאהבת הזולת, ונקודת הייאוש על היעדרה היא הכי חזקה ונצחית – כולנו צריכים להגיע אליה: להבין שאין מוצא ולפתח ציפייה עמוקה לכוח האחדות שישרה בינינו.

מקור: קבלה לעם
לחץ כאן