מבזקים

איך הפכו המרוקאים את מימונה לחג הלאומי של ישראל?

תוכן עניינים

"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות פרק ל"ד, פסוק י"ח)

רות קרייתי | כ״ב בניסן ה׳תשפ״ג | יום חמישי 13 באפריל 2023 | מערכת ישראל ניוז

למרות שכל העדות בישראל חוגגים את חג האביב, יש קשר הדוק בין חג הפסח, מימונה והמרוקאים. אז איך הפכו המרוקאים את מימונה לחג הלאומי של ישראל? ואיך תפסו טרמפ על הגל כל מיני עסקנים ופוליטיקאים? ואיך אני כילדה זוכרת את מימונה ומה אומרים על זה מרוקאים שנולדו שם? הנה לכם כמה דברים שלא ידעתם על החג הכי מתוק בשנה

מימונה בבית אליעזר עם ראש הממשלה | מתוך חשבון הטלגרם של נתניהו לפי סעיף 27 א בזכויות יוצרים

 

חלב, חיטה ופול ירוק

המרוקאים לא לבד בכל הקשור לחגיגות האביב: יהודי כורדיסטן חגגו את האביב בחול המועד פסח אך כדי לא להתחרות בחגיגות המימונה של המרוקאים, החליטו להזיז את המנהג ולחגוג בחול המועד סוכות. מאז הלך ודעך המנהג שבמקור התייחס לאביב ולא לסתיו. בחצרי החסידים חוגגים סעודת משיח שדומה במתכונתה לסעודה שלישית הנהוגה בשבת, ויהודי אשכנז נוהגים לחגוג את רומפלנאכט שפירושו: החזרת כלי פסח ואחסנתם, במקביל להחזרת כלי החמץ הביתה לשימוש.

יש משהו באוויר כשמגיע האביב ולא רק בישראל חוגגים, אלא גם ילידי כל העולם, כל העמים והארצות. בניגוד לתדמיתו ההמונית של זלילת מופלטות וריקודי בטן, מימונה נחגגה בעיירות במרוקו בערכי צדקה, קהילה ובחיק במשפחה. מזה עשרות שנים פשטו חגיגות המימונה והכו שורשים בישראל גם מחוץ למעגל של יוצאי מרוקו. חגיגות המימונה בחלק מהכפרים במרוקו נחגגו במוצאי החג בלבד, בלי לצאת לגנים למחרת. המנהג לצאת לשדות ולגנים היה מקובל לרוב בערים הגדולות. בערב מימונה כשהגברים יצאו לתפילת ערבית והנשים ערכו את השולחן ופתחו את הבית לאורחים, נהגו הילדים, חלקם מחופשים, לדפוק על דלתות השכנים ולבקש ממתקים. אחרי התפילה כשהגברים חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. על השולחן הונחו קנקנים של חלב, צלחות קמח, ענפים של חיטה עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים. שפע של ריבות מכל הסוגים ופירות היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים מפירות עץ אלון, אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה חיכו בעלי הבית למבקרים, בני משפחה וידידים, שיבואו לברך ולהתברך במטבע תרבחו-ותסעדו שפירושו: עלו והצליחו, ובעלי הבית עצמם הלכו אחר כך להתארח בבתיהם של בני משפחה וידידים.

טרמפ למימונה

הזמן עבר, יהודי מרוקו עלו לארץ ואיתם המסורות והמנהגים שהביאו מבית אבא. לפני שהפכה מימונה לחגם של הפוליטיקאים, היה זה חגם של יוצאי מדינות צפון אפריקה בלבד. חג המימונה היה זר עדיין לרוב התושבים והמרוקאים חגגו אותו בביתם ובצניעות רבה. רק בשנת 1966, חודשה לראשונה מסורת המימונה במדינת ישראל, בהשתתפותם של 300 עולים מבני העיר פס שבמרוקו, ובשנת 1968 כבר השתתפו בחגיגות כ- 5,000 בני אדם. כיום מגיע מספר המשתתפים לרבע מיליון ויותר. חגיגות המימונה המרכזיות נערכות כיום בגן סאקר בירושלים, במקרים רבים בהשתתפותם של ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת. בשנת 1972 חגגו את המימונה בחסות שאול בן שמחון, יו"ר הפדרציה של יהדות מרוקו ויוצאי צפון אפריקה, עם הנשיא דאז, זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל דוד אלעזר.

אז איך הפך החג למשמורתם של פוליטיקאים ועסקנים? יש אומרים שהחוקרים והמלומדים שיתפו פעולה בארגון החגיגות, ובאותה הזדמנות ביקשו לשוות לחג ממד אחר, להוסיף לו תכנים עיוניים ולהחליש את האופי ההמוני שעסקנים נתנו לו. הם יזמו וערכו כינוסים לציבור הרחב, ובהם נישאו הרצאות על חכמים ועל היצירה הרוחנית במרוקו. אף נידונו בהם גם שאלות חברה בארץ, ובמיוחד שאלות הנוגעות לבני העליות מארצות המזרח בשכונות ובעיירות הפיתוח. הכינוסים האלה התקיימו בדרך כלל באסרו חג הפסח במקביל למה שהתרחש בגנים. המימונה זכתה למוספים בעיתונים, ובהם נכתבו גם דברי טעם ורשימות בעלות עניין וגם דברי חלקות של עסקנים ופוליטיקאים. היו מי שביקרו את הנעשה בחגיגות המימונה והיו מי שהשתבחו בהן. עד מהרה הפכה מימונה לבמה ולזירה להופעותיהם של פוליטיקאים שרצו להגיע לקהלים גדולים, כדי לקדם את בחירתם לכנסת, או לרשויות המקומיות.

מנהגים ומסורת

ליל מימונה מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו של החג. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המימונה עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה. לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים המבקרים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא זמן מועט בלבד, זמן הנחוץ להתכבד בממתק ולקבל ברכה מהמארח. נוכחותם על השולחן של ראש של דג, שיבולת חיטה, תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בקמח, ובמשפחות אחרות גם צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המימונה. גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תרבחו-ותסעדו", שניתן לתרגמו כ: "תצליחו, ושיתמזל גורלכם." דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל, אלא בטכס או סדרת טכסים בעלי משמעות סמלית.

המלך מימון והמלכה מימונה

מהותו ומנהגיו של חג המימונה נחקר רבות בישראל ועל ידי חוקרים רבים, אך ככל שחוקרת אני בדבר, אני מגלה סטירות רבות עם המקור, מקור שעבורי הם בני משפחתי מבית אבי. החוקרים ככל הנראה ולכאורה, אינם מסונכרנים עם המסורת האמיתית והידע הרב שהביאו איתם המרוקאים בעליה ממרוקו. קחו לדוגמא את כתב ידו של ד"ר יגאל בן נון שחקר את התופעה מקורותיה הראשונים של המימונה: "נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן המימונה? התשובה מצויה הנוסח בשתי שורות של השיר אותו נוהגים לשיר לאורך החג: 'הא לאלה מימונה, אה מברכה מסעודה.' שתרגומו: 'הו מימונה הגבירה הו מבורכת בת המזל.' הפנייה מהללת דמות נשית בשם מימונה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו, לטענתו של ד"ר בן נון היא ספק אלילה ספק שׁדה, שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג, אמורה לשכנע אותה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן." עוד כתב ד"ר בן נון באותו מאמר: "מכתב יד נוסף אנו למדים כי התשובה נמצאת במרוקו במאה ה- 16 לערך. שם מסופר כי את השולחן ערכו גם  מלך מימון ולרעייתו: "אני משביע אתכם שתביאו את המלך מימון וגם את רעייתו ויביאו שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטו אותם, ויפשטו אותם ויבשלו אותם." לראשונה מופיעים לצד השׁד הגדול מִימוּן, גם המלכה מִימוּנָה." לדבריו של ד"ר בן נון, תוך שהוא מצטט מספרי רבנים שונים, יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשׁדים בעת צרה ומצוקה ובמוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשׁדים.

"אין שדים ואין רוחות במימונה של המרוקאים, כי אם רק שמחה ואושר לקראת האביב." מספרת לי אימי, מרי טובול. "איני יודעת מהיכן שאבו את הסיפורים האלו, כי האמת נמצאת בעיר פז במרוקו והשם מימונה נקרא על שמו של הרמב"ם, רבי משה בן מימון. הרמב"ם התגורר בעיר פז ועבד באוניברסיטה הראשונה במרוקו שהייתה בעיר פז. הרמב"ם שעל שמו חוגגים את המימונה, התגורר ברובע הערבי ועד היום הערבים טוענים שהוא היה אחד משלהם. בקירותיו החיצונים של ביתו היו תלויים קערות של נחושת וערביה ששמרה עליהם."

כך או כך, דבריה של אימי נשמעים לי משכנעים יותר מכל חוקר, מאחר וכילדה זוכרת אני הייטב את התכונה ואת ההתכוננות הגדולה לליל מימונה וליום שלמחרת.

גברת המזל

למען גילוי נאות, זוכרת אני היטב ואף אימי שנולדה בעיר פז, מזכירה לי השכם וערב כיצד החלה המסורת של היציאה לגנים ביום שלמחרת המימונה. בכל שנה יצאנו לפיקניק משפחתי באחד הגנים הנפלאים שנמצאים בארצנו. זה היה המשכו של המימונה כפי שנהגו לחגוג במרוקו. התפנית הגדולה אכן התרחשה בשנת 1966 כאשר שאול בן שמחון, שהיה מהמקורבים להורי, ארגן את החגיגה הראשונה בגן סנהדרין בירושלים. מזג האוויר היה סגרירי ושעה לפני שהגשם שניתח עלינו הבריח את כל החוגגים מהגן, אבי אחז בידי, לקח אותי לשולחן המכובדים ואמר לי: "אני רוצה שתנשקי את הידיים של הרבנים האלה." הבטתי מעלי וראיתי שולחן ארוך עם מפה לבנה ומסביב לשולחן ישובים גברים לבושים שמלות שחורות ומטפחות שחורות ונבהלתי מאוד. המחזה היה מרתק ומבהיל כאחד. לא ידעתי אז שמדובר בזקני השבט, ברבנים הקדושים של מרוקו: הבבא סאלי ואחיו הצדיק הבבא חאקי. משכתי את ידי בבהלה ואמרת לאבי: "לא אבא, אל תיקח אותי אליהם, אני מפחדת." ואבי הנבוך מעט צחק, התכופף אלי ולחש לי באוזן: "את מפחדת? ממי? מהרבנים שלנו? הם המשפחה שלי." דקה אחר כך התקרבתי לבבא סאלי ביראת קודש ופחד. הבבא סאלי הביט בי בעיניו הטובות, שאל את אבי משהו בערבית (וכמובן שלא הבנתי) אחר כך חייך אלי, הושיט לי את ידו ואני נשקתי אותה ביראת קודש. את הטקס הזה עשיתי מספר פעמים לכל הידיים הקדושות שהוגשו אלי, גם של הבבא חאקי ועוד רבנים שאיני זוכרת כעת את שמם. שעה אחר שהגשם הבריח אותנו חזרה לבתים, נסענו לדודתי, אחותו של אבי כדי להמשיך את חגיגת המימונה בחיק המשפחה.

לאיזה תוכן תרצו לחזור:
הירשמו לניוזלטר שלנו לעדכונים מיידים: