רוחות מלחמה: השריון עשה היסטוריה

בשבת ה- 6 באוקטובר 1973 קצת לפני השעה 14:00 בצהרים, בעוד עם ישראל צם ומתפלל בבתי הכנסת, 2 התקפות רבות עוצמה הפתיעו את המדינה המנומנמת שהתנהלה בעצלתיים. הצבא הסורי תקף ברמת הגולן והצבא המצרי בחצי-האי סיני. מלחמת יום כיפור תישאר לעד הפצע המדמם של מדינת ישראל, בעיקר בגלל הטקטיקה בה השתמש האוייב שהפתיעה את טובי המוחות בצה"ל וגבתה מחיר כבד בחיי לוחמינו

רות קרייתי | יום ראשון ד׳ בתשרי ה׳תשפ״ה | 6 באוקטובר 2024

ביום הראשון למלחמה, יום אותו השוו לחורבן בית שלישי היו מעוזי הצבא מאוישים במינימום כוחות. שלושה ימי לחימה קשים הוצרכו כדי שישראל תבלום את ההתקפה המסיבית בגזרה הצפונית ובגזרה הדרומית וביום הרביעי התהפך הגלגל.

הגלגל הגורלי התהפך כאשר כוחות המילואים עלו עם טנקים על השטח והעבירו את הלחימה אל עומק שטחי האויב. התקפות מסיביות שאילצו את המצרים ובעקבותיהם גם את הסורים, לקבל הסדרי הפסקת-אש חדשים.

הכתובת היתה על הקיר

בימי טרום המלחמה היו רמזים מטרימים לכוונותיהן של מצרים וסוריה לפתוח במלחמה עם ישראל. כבר בתחילת 1973 חיזק נשיא מצרים אנואר סאדאת באופן משמעותי את צבאו והצהיר כי "אני מתכנן להקים כוח של 5,000 מטוסים. איני מוכן להיכנע, ואיש בעם המצרי אינו מוכן להיכנע או מוכן לוותר על גרגר חול מארצו", כשהוא מתכוון כמובן למדבר סיני הכבוש. בחודש מאי 1973 הגיעו לישראל התראות על שהמצרים מתכננים לתקוף. מערך המילואים גויס, אולם המלחמה עדיין לא פרצה. שר הביטחון משה דיין אמר בישיבת ממשלה כי אי אפשר לגייס את הצבא ולשתק את המשק בכל פעם שנרגיש איום קל מצדם של הערבים, צריך לגלות קור רוח. הערכת המודיעין הישראלי שזכה לימים לשם "הקונספציה" והתבססה בעיקר על דעותיהם של ראש אמ"ן דאז האלוף אלי זעירא ועוזר אמ"ן מחקר אריה שלו, גרסה כי הסיכוי למלחמה נמוך. בתחילת ספטמבר הגיעו התראות נוספות כאשר חוסיין מלך ירדן הגיע לביקור סודי אצל ראש הממשלה גולדה מאיר ורמז לה על העתיד לבוא. גם בימים וברגעים האחרונים כשההתראות המשיכו לזרום ולמרות התזוזות הגדולות של כוחות סוריים ברמת הגולן ומצרים בתעלת סואץ, לא נעשה דבר. בשבת, ה-6 באוקטובר, יום הכיפור נפתחה האש. ההפתעה הייתה מוחלטת.

יום כיפור שלי

יום כיפור שבפתח לעולם יזכיר לנו את האירוע הכי מזוהה, את מלחמה ההיא. זוכרת אני כילדה את היום הנמהר כאילו קרה אתמול. בזמן הזה חגגנו כהרגלנו את כל חגי תשרי בבית סבתי בטירת הכרמל והנה נשמעה אזעקה שפילחה את השמים והגיעה משום מקום. זוכרת אני את התדהמה שאחזה בבאי בית הכנסת שהיו בעיצומן של תפילה. את הריצה המטורפת הביתה לפתוח את הרדיו ולשמוע מה קרה. הרדיו שהיה אז המלך הבלתי מעורער של התקשורת הביא לנו אינפורמציה מדויקת. השדרן החל להקריא שמות מוזרים אותם לא הבנתי. תליתי באבי מבט מודאג כשלפתע אמר לאימי: "קראו בשם היחידה שלי אנחנו חייבים לחזור הביתה". רבע שעה אחר כך עלינו לרכב, נפרדנו מסבתא עם דמעות בעיניים ונסענו הביתה. בדרך ראינו רכבים צבאים דוהרים חלקם לכיוון צפון וחלקם לדרום. אווירה כבדה היתה באוויר, אווירה של קדרות עצובה. בבית, אבי על מדים העמיס על גבו קיטבק צבאי ענק עם צידה לדרך שהכינה לו אימי, בגדים ומדים נוספים. לא שמענו מאבי תקופה ארוכה שנראתה כמו נצח והשמועות על צבא מצרים שחצה את התעלה די הבהילו אותנו, הילדים. היתה הרגשה של סוף עולם שמתקרב בצעדי ענק והחברים הכי טובים שלנו באותה תקופה היו עיתונים ורדיו וטלוויזיה למי שהיה בר מזל, כי לא לכולם היתה קופסה מוזרה כזו בסלון. התמגנות העורף בזמן המלחמה היתה כפלסטר קטן על פצע מדמם. בבוקר הערמנו חולות בתוך שקים מבד יוטה ובלילות כיבינו את האורות בפקודת פיקוד העורף, על מנת שמטוסי האוייב לא יפציצו את הבתים שלנו.

חללי העיר אילת

ביום כיפור שחל בשבת שהו תושבי אילת בבתים וחלקם פקד את בית הכנסת. הרחובות היו שקטים ואיש לא ידע שבעוד כמה שעות יתהפכו היוצרות והשקט יתחלף בדאגה ובפחד. בבית העלמין הצבאי באילת טמונים 43 חללי מלחמות ובבית העלמין האזרחי עוד 10 בתוכם יש נכי צהל שנפטרו עקב נכותם והוכרו כחללי צהל אחרי נפילתם. 4 חללים מתוכם נפלו במלחמת כיפור.

מיקי ירקוני יו"ר יד לבנים באילת ובערבה מספר: "המידע הראשוני שהתקבל היה מפה לאוזן בין התושבים. אמרו שהסורים מתקדמים לכיוון רמת הגולן והמצרים חצו את תעלת סואץ. הבעיה העיקרית היתה ההתקפה שהגיעה בהפתעה ונפילה רבה של לוחמינו. הנפילות הגבוהות של הלוחמים היתה בעיקר בבלימה. ראש הממשלה דאז גולדה מאיר יצאה בהצהרה ברדיו : 'אזרחי ישראל, היום סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל'. השקט שהיה בעיר הפך במוצ"ש להיות למשהו עם אווירה של יום חול ותנועה מהירה. הידיעות עברו מפה לאוזן. חלק גוייסו באותו יום וחלק במהלך השבוע. גוייסתי לגדוד אילתי כתומכי מלחמה, כוח תומך שלא בא במגע עם האוייב בתפקיד תצפיתן באל עריש. היה חשש כי מצרים קרובה ועברו כמה ימים עד הבלימה, אבל החשש הגדול היה לישובים הקרובים לגבול. הכוחות שנשארו בשטח לפני כיפור היו דלילים ושאתה מופתע אתה חוטף. עד לפני מספר שנים היו עושים טקסים לחללי יום כיפור בבתי עלמין צבאיים וקיבלתי הודעה ממשרד הבטחון שהם מפסיקים לעשות טקסים לחללי יום כיפור. הם עושים רק טקס ממלכתי בהר הרצל וטקסים בערים מרכזיות חיפה תל אביב ירושלים ובאר שבע וזה עצוב מאוד. העיר היתה מרגישה את מלחמת יום כיפור למרות שלא היו חללים רבים. תושבים היו עולים לבית העלמין דבר שחיזק את זיכרון המלחמה ואת מה שקרה".

מצפון נפתחה הרעה

ציון הדרי האילתי היה רק בן 19 כשפרצה המלחמה. בתפקידו כחובש קרבי הוא שירת בחטיבת ברק 188 בגדוד 74. הוא סופח למוצב החרמון 102 חודשיים לפני המלחמה והנה ביום שישי בבוקר 5/19 הרופא אליו היה מסופח, החליט על דעת עצמו העיר את ציון כדי לצאת הביתה לחופשה קצרה שבאופן פורמלי לא היתה מאושרת. ציון: "בדיעבד זה מה שהציל אותנו מהתופת", מספר מי שניצל ממוות לא פחות מ- 5 פעמים בחזיתות שונות. ציון: "הרופא ואני חיכינו זמן רב למחליף שישלח אותנו להתרעננות יציאה הביתה. החלטתי לא לשאול שאלות קיטבק והשארתי את כל הציוד שלי במוצב. ירדנו עם הסיור הראשון עד לרכבל ומשם ברכב של הרופא לראש פינה ואני המשכתי לבית הורי בטבריה בטרמפ. ישנתי עם אבי בבית הכנסת ולמחרת נודע לי שבאו לחפש אותי מהצבא. המתפללים בבית הכנסת סיפרו לי שיש הפגזות הרמת הגולן. התלבשתי מדי א' ויצאתי בטרמפ לקיבוץ מחניים, שם נודע לי שכבשו את המוצב שלנו. המשכתי בטרמפ עד לגדוד ובשער קיבלה את פנינו גופה של הש.ג שחטף כדור במפשעה. הוא קבור באילת וכל שנה אני הולך לבית העלמין לזכרו. בבונקר בגדוד סער 74 ליד נפ"ח הוקפצתי לגדוד 105 יש פצועים. אף נהג לא רצה לעלות איתי, בסוף התנדב נהג נסענו עם זחל"ם לבוקעתה בעמק הבכא לחלץ פצועים. הגענו לשם תחת יריות ולא הבנתי למה יורים עלינו חשבנו שאלו אימונים בשטח של גולני. במוצב, במקום לטפל בפצועים כי לא היו כוחות, נשלחנו להביא תחמושת מהמשאית טרלר ובמשך 3 שעות כמו מטורפים ואנחנו עדיין בצום. אחר כך העמסנו את הפצועים לנפ"ח. ראינו מחזה מזעזע פצועים והרוגים ומפקדים שלי. זה היה הלילה הראשון. ניצלתי 5 פעמים במלחמה. נסענו כל הלילה לקונטרה פינינו נפגעים מנפ"ח ולקחנו פצועים חזרה לנפ"ח. שמעון יוסף חובש מגבעת אולגה לקח את הנגמ"ש ונסע במקומי מאחר והרופא החליט שאשאר איתו כי לא היה לי חליפה חסינת אש. כמה מטרים אחרי שיוסף נסע הוא חטף כדור בראש ממארב קומדו סורי. מאוד כאב לי. למחרת בבוקר עזבנו את קונטרה לנפח ופינינו נפגעים קשים לבית חולים זיו בצפת".

קרבות, בלימה וניצחון

המראות בבית חולים זיו בצפת היו קשים ביותר. ציון הדרי חובש קרבי עשה את הדרך הלוך ושוב והביא פצועים רבים לבית החולים. "בשעה עשר בבוקר קיבלנו פקודה מרפול האוגדונר לפנות את נפ"ח ולנקות את השטח. ירדנו למחנה חומה עם רופא חטיבתי ועוד 3 חובשים שהצטרפו אלינו, הקמנו תאג"ד וטיפלנו בפצועים. משם ירדנו לבית המכס העליון, חטפנו הפגזה ממטוסים סורים והיו לנו המון נפגעים. אחר כך נסענו לגשר אריק שם ראינו את המחזה הכי מזוהה עם זוועות המלחמה. חיילם שברחו מהמוצבים הקדמיים, מרפיד, תל סקי, נשארו בחיים סוחבים על גבם ובאלונקות את המפקדים שלהם פצועים מגדוד 74, גדוד 53 וגדוד 82 מהתותחנים וגדוד 50 של הנח"ל. טיפלנו בפצועים והתעודדנו מהמילואימניקים שהגיעו ונסעו לכיוון לגבול לבלום את הכוח הסורי. הכוח הסורי הגיע לציר הנפט, לנפ"ח ולדרום רמת הגולן. מכאן החלו קרבות הבלימה".

אי אפשר לסיים ללא דבריו של הרב יואל בן נון שאמר: "מלחמת יום הכיפורים הביאה לישראל את הניצחון הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות, ניצחון גדול בהרבה מזה של ששת הימים. בששת הימים הפתענו את האוייב וחיל האוויר הכריע את המלחמה ואת ההיסטוריה ב-3 שעות. הצבא המצרי והצבא הסורי לא יכלו להפעיל מולנו את מלוא כוחם. ביום כיפור הותקפנו במלוא כוחם של שני הצבאות סוריה ומצרים בהפתעה מוחלטת. מדינת ישראל התעשתה, עברה למתקפת נגד וכנגד כל הסיכויים צה"ל ניצח את שני הצבאות בפחות משלושה שבועות. היינו שם בתעלת סואץ בראש הגשר ואחר כך היקפנו את העיר סואץ באזור בתי הזיקוק, סגרנו על ארמיה השלישית המצרית וישבנו שם ארבעה חודשים.

העולם הערבי כולו הבין והפנים שאם בהתקפת פתע כזאת הצליחה ישראל להפוך את הקערה על פיה ולנצח ב-18 יום, פרוש הדבר הוא שאי אפשר לנצח את ישראל בשדה הקרב. גם אלה שסירבו להכיר בישראל עברו מאז לאיומי הטרדה של טילים וטרור, וויתרו על שדה הקרב. בלי הניצחון במלחמת יום הכיפורים לא היה נחקק השינוי הגדול הזה בתודעה הערבית. הניצחון הצבאי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים עלה במחיר כואב ויקר אבל הוא שסלל את הדרך למסקנה הערבית שלא ניתן להכריע את ישראל, ולפיכך הוא הגורם העיקרי שהביא להסכמי השלום".

צילומים: ארכיון צה"ל