מבזקים

ממתק לשבת: פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ – מִלָּה שֶׁל אַבְרָהָם

תוכן עניינים

במעמד ברית מילה של הנסיך הקטן, רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, נשמעה יללה רכה. כדרכם של תינוקות, גם הוא נתן את קולו בבכי.

סבו, רבי שמואל, המהר"ש, ניגש אליו להרגיעו. "מה אתה בוכה?" לחש באוזנו, "כשתגדל תהיה רבי, ותאמר חסידות בשפה ברורה".

הסיפור מרגש, אבל תמוה. הסיבה לבכי התינוק ברורה: הכאב שנגרם מברית המילה. האם ניתן להרגיע כאב פיזי של תינוק, על ידי הבטחה לעתיד רוחני מזהיר?

בפרשת לך-לך אנו קוראים על ברית המילה הראשונה בהיסטוריה. אברהם אבינו, מקיים את ציווי ה' ומל את עצמו בגיל 99 שנים. זה אירע לפני קרוב ל- 4000 שנה, אך אנו לא שוכחים זאת. בכל ברית מילה, אנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

זו עובדה שמצריכה ביאור.

הרמב"ם מביא בספרו, שהחיוב במצות ברית מילה הוא משום שה' ציווה אותנו על ידי משה רבינו שנמול, ולא מפני שאברהם מל את עצמו. מדוע בכל זאת אנו מברכים ומייחסים את הברית לאברהם?כדי להבין את הייחוס של הברית, יש להבין מי היא.

כל המצוות נועדו בשביל שנוכל להתחבר להקב"ה. אולם, החיבור אינו בגלוי. ולדוגמא, עובדה היא שיד שהניחה תפילין אינה דומה ליד שטרם הניחה. היא יד שונה לחלוטין. אולם, השינוי ביד אינו נראה.

בברית מילה לעומת זאת, הברית להקב"ה טבועה וחתומה בבשר הגשמי. "בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם". היא ניכרת לעין כל.

ענינה של מצוה זו, הוא להגשים את החזון האלוקי לעשות מהעולם דירה בתחתונים (הפיכת העולם התחתון למקום ראוי, דירה לאלוקים לשרות בו) וזה קורה על ידי הברית, כאשר גם הבשר הגשמי, ואפילו החלק התחתון שבו, מתקשר להקב"ה בברית עולם.

זוהי הסיבה שעושים את הברית בעוד התינוק בן שמונה ימים, ולא ממתינים עד שיגדל, יבין ויתחבר למצוה עם כוחותיו הרוחניים. משום שכאן המטרה היא לחבר את הגוף לה'. ולכן עושים זאת מיד כשזה אפשרי; בגיל שמונת ימים.

מעתה נוכל להבין את הקשר בין הברית שלנו לבין בריתו של אברהם אבינו, הראשון.

בדברים הקשורים להבנה ורגש האדם, הידיעה שמישהו כבר ביצע את הדבר – מקלה וסוללת את הדרך. אך בברית מילה, שעיקרה פעולה בגוף, כל אחד הוא ראשון. כי אין כאן הכשרה והכנה מצד האדם, אלא פשוט פעולה שמחברת את הבשר הגשמי בברית עם ה'. זו ממש "בריתו של אברהם אבינו" שהיתה ראשונה בהיסטוריה.

על פי זה יובן דבר מעניין. מדוע מצות מילה כרוכה בצער לתינוק, עד כדי כך שלא מרדימים את התינוק לפני הברית בשביל שלא ירגיש את הכאב? והלא אנו יודעים שתמיד צריך לעבוד את ה' בשמחה, ובטח כאשר מדובר על מצוה כה גדולה וחשובה.

אלא, שעניינה של ברית המילה לחבר את הגוף הגשמי כמו שהוא – לה'. וזה דווקא בבשר כמו שהוא בטבעי. אפילו בשר כזה נמוך, שמרגיש צער בקיום מצוה, במקום לשמוח מכך, גם הוא מתחבר לה' בברית עולם.

יש מכאן הוראה מעניינת לכל אחד מאיתנו: כאשר מדובר על התפקיד לעשות לה' דירה בעולם, אין להשתמט מביצוע השליחות בגלל צער כזה או אחר. להיפך, ייתכן שדווקא באופן זה האדם ממלא את שליחות חייו ואת תפקידו. כשנתמסר לתפקיד שלנו בכל הכוח, בוודאי נצליח למלאות את התפקיד, ובלי צער, אלא מתוך שמחה.

זהו בעצם המסר שביקש הסב להעביר לתינוק ולהרגיעו. בכיו של רבי יוסף יצחק לא היה בכי גופני, אלא בכי נשמתי. הנשמה שלו בכתה על כך שתצטרך לרדת למקומות נמוכים ביותר כדי לברר אותם ולזככם. ועל כך עודד אותו סבו, המהר"ש, שכשיגדל יהיה רבי ויאמר חסידות, ובכך נתן לו את הכוח להתגבר ולהצליח במשימה המורכבת.

כך הרגיע הסב את נכדו, וכך אנחנו יכולים להרגיע את עצמנו כאשר אנו חוששים מאתגָּר מצער ומאתגֵּר. כשנתמסר למרות הכל – נצליח ובגדול

(י"ט תמוז תשל"ב, לקו"ש ח"י נח ב'

שבת שלום!

מכל הלב והנשמה
יוסי נחשון – טנק חב"ד חברון
מנכ"ל פרוייקט "לחיילים באהבה"

מקור

לאיזה תוכן תרצו לחזור:
הירשמו לניוזלטר שלנו לעדכונים מיידים: