מלחמת וויטנאם: הצפון הקומוניסטי נלחם מול הדרום וצבא ארה"ב

בחודש פברואר בשנת  1965 החל הצבא האמריקני לבצע תקיפות אוויר עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.

במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים, הכוח הלוחם הקרקעי הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף חיילים ל-125 אלף.

ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הווייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו החל הוייטקונג להתמקד בלחימת גרילה בלבד.

צבא צפון וייטנאם לחם מול צבא הדרום החל מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה – אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב יה דראנג.

בהמלצת משרד ההגנה, הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות המזוינים האמריקניים באזור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בווייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להגביר את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 ניהל הצבא האמריקני מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הווייטקונג.

במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין מהצפון לדרום בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים האמריקני בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת יציאה לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מ-21 בינואר עד 8 באפריל 1968, אך נאלץ לסגת לאחר שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס קיבל אספקת ציוד ותחמושת שוטפת, באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים..

מתקפת טט (1968)

לקראת חג השנה החדשה, חג הטט, שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הווייטנאמי, הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אך צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968.

מתקפת הפתע של הצפון, בסיוע הווייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 הערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הנרחבת אמנם נכשלה לחלוטין, אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות.

הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום הצליחו להדוף את התוקפים. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הווייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, הסתיימה פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, בטבח מי ליי.

למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בווייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים.

בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים, הביע שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אבראמס, סגנו של וסטמורלנד, לתפקיד מפקד הכוח האמריקני. אבראמס, שנחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום והגדיל את חופש הפעולה של התקשורת.

במקביל, באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא לסיום מיידי של המלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה.

מאת: אלי ששון