סקירה מהעבר: מלחמת יום העצמאות חלק ב'

האוכלוסייה הערבית מנתה כמיליון ומאתיים אלף תושבים, אך לא הייתה כה מאורגנת ולא עמד לרשותה כוח מאורגן.

שני ארגונים ערביים, הנג'אדה והפתוה, שאגדו בעיקר את הנוער העירוני ועסקו באימונים קדם-צבאיים, לא היו בעלי משקל של ממש. עיקר הכוח היה השבאב העירוני והכפריים החמושים שפעלו בכנופיות. רובם הוזעקו לביצוע פעולה מסוימת ולאחריה חזרו לבתיהם. בין אלה היו רבים בעלי ניסיון משנות "המרד הערבי" ( 1936-1939).

בנוסף, היו בין הערבים יוצאי הצבא הבריטי, נוטרים ויוצאי 'חיל הספר', שגם להם היה ניסיון צבאי כלשהו.

נוסף לאלה היו כוחות שבאו מבחוץ, כוחות 'הלגיון הערבי', צבאה של עבר-הירדן, שחנו בארץ כחלק מהצבא הבריטי ונטלו חלק בלחימה לצד הערבים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה.

כמו כן הסתננו לארץ מתנדבים מסוריה ומעיראק, חלקם מאורגנים ומצויידים, כמו 'צבא ההצלה' של קאוקג'י.

הצבא הבריטי בארץ מנה כ-100,000 חיילים וכן כוחות אוויר וים. העברת שאלת ארץ-ישראל לטיפול האו"ם הייתה הודאת הבריטים בכישלון למצוא פתרון לבעיה. ממשלת בריטניה הבהירה כי תבצע רק מדיניות שתהיה מוסכמת על שני הצדדים ולא תכפה פתרון באמצעות כוח צבאי. למעשה, בריטניה העריכה כי אין סיכוי להסכמה כזו.

מאת: אלי ששון