לחדש את הבחירה הישירה לראשות הממשלה

הפרלמנט החדש שנבחר בימים אלה יגיע גם הוא למבוי סתום עם או בלי קואליציה זמנית, אבל כדי למנוע את המשך המרוץ הליצני והאינסופי הזה הרי שהפרלמנט החדש יכול בכול זאת לחוקק חוק, שבוטל בעבר, ולהציל את המדינה מסחרור אינסופי של חוסר הכרעה

הרב אליהו קאופמן | כ"ב בניסן תשפ"א | יום שלישי 6 באפריל 2021 | מערכת ישראל ניוז

שנתיים של טירוף פוליטי ובלבול מערכות לימדו אותנו שלא רק שבפוליטיקה הכול יתכן אלא שבפוליטיקה הסהרורית של ישראל הרי שהכול גם לא יתכן. מאז הסיבוב הראשון של ארבעת המרוצים האחרונים הרי שלימין יש רוב מוחלט אבל הוא איננו יכול להרכיב ממשלה. פעם זוהי "ישראל בתנו" שעברה לשמאל ובפעם אחרת אלה הן "ימינה" שמימין לליכוד, ו"תקווה חדשה" (ששלושה סיבובים הייתה חלק מהליכוד) שעברו לשמאל. וגם בצד השני לא חסרות דרמות כאשר התנועה האסלאמית הדרומית, עם ח"כ שהיה בעבר איש בל"ד (מאזן גנאים), עברו לצד הימין של נתניהו ובן גביר.

זהו מצב פוליטי הזוי שגם במדינות נוסח "משטרי הבננות" לא היה קורם עור וגידים, ובוודאי שלא היו הדברים הללו מתרחשים במשטרים דמוקראטיים מערביים ונורמאליים. אני מעריך שאנחנו הולכים לסיבוב בחירות חמישי, עם או בלי להקים ממשלה חדשה. אבל הפעם כדי שלא נמשיך בדרדור הזה ישנה רק דרך אחת להיחלץ מהמצוקה הפוליטית הזו. יש לחוקק בקדנציה הנוכחית שוב את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ואחרי הבחירות החמישיות כבר וודאי שיהיה אצלנו ראש ממשלה נבחר, ומנגד תיעצר סחרחורת הבחירות הזו, הנמשכת כבר חצי קדנציה פרלמנטארית.

העבר שבימי הבחירה הישירה
בשנת 1996 נבחר בנימין נתניהו בהפרש של אחוז אחד בלבד על פני שמעון פרס אבל הייתה לו אז קואליציה למשך שלוש שנים. בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראש ממשלה והחזיק מעמד רק שנתיים אבל בשנת 2001 נבחר אריאל שרון, שלמפלגתו הליכוד היו רק 19 מנדטים, אבל הוא הקים קואליציה יציבה שמנתה כמעט 80 מנדטים, עד לבחירות שאח"כ. דווקא שרון חיסל את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה אבל כיום מסתבר שכול הביקורות שהיו על השיטה הזו לא נרפאו בשנים שאח"כ, כשחזרו לבחירות כלליות בלבד, בנוסח הנוכחי. כבר בשנת 1998 ניסו לבטל את שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה בטענה כי השיטה מביאה לידי "סחטנות" של המפלגות הקטנות הנהנות מההצבעה אליהן, משום שלבוחר ישנה אפשרות לבחור בראש ממשלה ישירות ולאו דווקא לבחור גם במפלגתו של המועמד לראשות הממשלה.

עוזי לנדאו מהימין ויוסי ביילין מהשמאל ניסו לבטל את השיטה החדשה משום שטענו כי המפלגות הגדולות רק מפסידות מהבחירה הזו, ואילו המפלגות הקטנות "סוחטות" את המנצח בבחירות הישירות. במיוחד יצא הכעס על מפלגות כמו ש"ס (קיבלה בשנת 1996 עשרה מנדטים כתוצאה מהשיטה הישירה, ובשנת 1999 היא כבר קיבלה 17 מנדטים בשיטה הזו) ועל המפד"ל דאז (בבחירות 1996 קיבלה 9 מנדטים בשיטה הזו). אבל השיטה הזו החזיקה עד לפני בחירות 2003. טענה נוספת כלפי השיטה הזו הייתה שלאחר שהיא מביאה לריבוי מנדטים של המפלגות הקטנות הרי שבהרכבת הממשלה אותן מפלגות מקבלות יותר מדי שרים ותפקידים, ולא פעם חודרים למערכת הממשלתית לא מעט שרים שאינם מתאימים.

למפלגות הגדולות חבר ח"כ ממפלגה קטנה יותר – שרוממות "הכוח החרדי" בגרונו וחרב הפיפיות נגד ש"ס בידו, ששמו משה גפני. גפני לא אהב את העובדה שבשיטה החדשה הפכה "יהדות התורה" שלו למזנבת אחרי ש"ס ביותר מעשרה מנדטים, ולכן גפני הצטרף ליוזמי ביטול הבחירה הישירה כדי להכות בכוחה של ש"ס. זו עוד עובדה מדוע המצביע החרדי צריך לא להאמין לקריאות "הנרגשות" של "יהדות התורה" על "החשיבות בעליית הכוח החרדי המאוחד". בשנתיים האחרונות הסתבר שכול הטענות הללו, נגד שיטת הבחירה הישירה, הופרכו והתאדו לנוכח השיטה הרגילה – זו שראש הממשלה נבחר לאחר בחירות כלליות, ולאו דווקא בשיטה הישירה. מסתבר שמשנת 2003 ועד היום לא נעלמו המפלגות הקטנות וכוחן לא קטן גם לאחר שביטלו את הבחירה הישירה לרה"מ (אף לאחר שבבחירות 2015 כבר עלה אחוז החסימה לארבעה מנדטים ולא רק לשניים, כפי שהיה עד שנת 2003). בארבעת הסיבובים האחרונים – שבין 2019 ל-2021 הוכח היטב שלא רק שהסחטנות הפוליטית לא נעלמה אלא שהיא עלתה בכמה מונים, ודווקא בגלל שלא הייתה הכרעה ברורה לבחירה ישירה של ראש הממשלה. כך למשל קיבלה מפלגת "כחול – לבן", על 15 המנדטים שלה, חמישה עשר שרים (!) שהיו ברובם חסרי ניסיון פרלמנטארי וממלכתי, ושהוצבו כסטטיסטים ברשימה פוליטית שהרכיב איש אחד בלבד. כמו כן הוכח כיצד לאחר הסיבוב הרביעי מנסה איש אחד, ששמו נפתלי בנט (שכול כניסתו לפוליטיקה התרכזה ומתרכזת סביב חלומו לכהן כראש ממשלה…), להפוך לראש ממשלה עם שבעה מנדטים בלבד (!), בתנאי שיאות להפוך כאיש ימין למנהיג השמאל.

ומעל לכול הרי שכול עוד לא תהיה הכרעה עממית ברורה על כס ראש הממשלה העתידי הרי שקרקס האי ודאות והאי יציבות ימשיך להתקיים עם סחטנות גדולה פי כמה של מפלגות קטנות, שהן העיקר המרקד ב"משחקי הכס" הפרלנמנטריים. אילו בסיבוב הראשון של בחירות 2019 הייתה הכרעה ישירה של הציבור לבחירות ראש הממשלה הרי שלא רק שהשלטון היה מזמן יציב בקדנציה הזו אלא ששרים ניסיוניים ומיותרים לא היו מופקדים על הציבור ואילו בנט לא היה נמצא עוד בזירה הפוליטית כדי להתל בנו, משום שבאותן בחירות הוא לא עבר את אחוז החסימה.

צילום: מארק ניימן/לע"מ