ושמחת בחגך אתה, בנך ובתך

שלושת הרגלים, ארבעת המינים, אושפיזין, סכך, קישוטים לסוכה, הושענות, חביטת ערבות, שמחת בית השואבה, הושענא רבה, שמיני עצרת וכך מסתיימים להם חגי תשרי

רות קרייתי | י"ד בתשרי תשפ"ג | יום ראשון 9 באוקטובר 2022 | מערכת ישראל ניוז

קחו אוויר ונשמו מלוא הריאות, כי הנה זה שוב מגיע. אחרי שברכנו האחד את השני בשנה טובה, ביקשנו סליחה וצמנו כמו מלאכי עליון, תתכוננו לשבת שבעה ימים בסוכה. אם אתם נמנים על המקטרגים ושואלים מדוע אנחנו חייבים לשבת בסוכה זמן ארוך שכזה, כבר באים התשובות: לזכר יציאת מצרים ונדודי עם ישראל במדבר ארבעים שנה ככתוב: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מג').

מאחר ובני ישראל לא בנו בתים במדבר, אלא סוכות, הרי שהסוכה מטרתה להזכיר לנו, כי אדם חייב לזכור בעושרו את העוני, לזכור בימי תפארתו את שפלותו ובגדולתו את מצבו כשהיה אדם פשוט. אדם חייב לזכור בימים של שלום, את סכנת המלחמה, לזכור בעומדו על פני היבשה, את סערות הים ובלכתו בעיר חייב לזכור את המדבר. הישיבה בסוכה מלמדת אותנו להיות שמחים בחלקנו, לאהוב את הזולת, לארח את האושפיזין ולהיות כמהים לשלום. שבעת האושפיזין היחס לחלש בחברה ונתינת צדקה וגמילות חסדים, הם מוטיבים חזקים ביותר ובעלי השפעה רבה על התנהלות החברה והתרבות היהודית, בכל הזמנים כולם.

סוכה ירוקה

מקומם של העניים והנזקקים בחברה, מתגלה בכל הדרו בתקופות החגים ובמיוחד בסוכות, במוטיבים מרכזיים של סוכה ואושפיזין. הסוכה הירוקה מסמלת את אסיף היבולים החקלאיים, האחרונים מהשנה שעברה, ואת התקווה להתברך ביבולים רבים, בשנה החדשה. הסוכה מזכירה לאדם את הארעיות בחיים. לא בכדי קראו חז"ל לסוכה 'סוכת ארעי', אלא כדי לתת ליושב בה תחושת ענווה, המחליפה לפסק זמן קצר את תחושת אדנות האדם על הטבע ועל העולם. בשעה שהאדם אוסף את יבוליו ומתמלא בשמחת העושר המצוי בידו, דווקא אז עליו לשבת בסוכה הזמנית והארעית, כדי לחוש פעם בשנה את חוסר הביטחון שבחיים ולדעת כי אין לבטוח בביטחון מלא בעושר המצוי בידו כעת. עליו לזכור כי יש אנשים, שאין ידם משגת את כל אשר יש בידו ושאולי כל השנה הם יושבים בבית ארעי, באוהל או בסוכה, כי אין ביכולתם לגור בבית קבע. על כן ציווה הקב"ה: "בסוכות תשבו שבעת ימים", באוספכם את תבואת הארץ, צאו כולכם מבתיכם והיו אורחים בסוכתי ולא יהיה ניכר שוע לפני דל. האורחים הכי רצויים בחג הסוכות הם שבעת ה'אושפיזין': אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד

אושפיזין בסוכה

מלבד שבעת האושפיזין, יש המהדרין ומוסיפים את שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה ומרים. אם גם אתם רוצים את האורחים הנעלים האלה, עליכם להזמין לסוכה גם אושפיזין מעניי העיר ועל כך כתב הרמב"ם: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. הקב"ה הסביר את המנהג: ארבעה בני בתים יש לך את בנך, את בתך, את עבדך ואמתך וכנגדם גם לי יש ארבעה והם: הלוי, הגר, היתום והאלמנה. אם תשמח את שלי עם שלך, מוטב כך ואם לאו אזי תתבטל השמחה. מי שאינו מוצא עניים לסב עמו על שולחנו לחזר אחר עניים ולתת להם לבתיהם את צרכי החג ביד רחבה, בלב שמח ובפנים מאירות כי כשהעניים אוכלים על שולחנם, מתנת ידו של האל רחבה יותר וזה נחשב לו כאילו היו מאוכלי שולחנו בסוכה." התוועדות עם הבוראאת 'שמיני עצרת' אנו חוגגים בתום שבעה ימי ישיבה בסוכה, כי אחרי שהכתרנו את האל למלך, אחרי שהפכנו למלאכים ליום אחד, אחרי שצמנו וביקשנו שיכפר על מעשינו, מתקשה בורא עולם להיפרד מאיתנו ומבקש לעכב את הפרידה בעוד יום אחד של חג, יום שישאיר טעם טוב בלב כולנו. אחרי שכל אומות העולם עלו לירושלים ושבו לארצם, נשאר לעם ישראל עוד יום אחד נוסף להתאחד עם בוראו ולחגוג עימו. כמידי שנה, חוגגים את חג 'שמיני עצרת' בכ"ב בתשרי בארץ ישראל ואת בכ"ג בתשרי בחו"ל, יום שני של גלויות. יום זה מסמל את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש במחזור השנתי. ציונו של היום כחג, נקבע בתקופת הגאונים כאשר ניצחה שיטת המחזורית שלהם, שקבעה כי יש לסיים את קריאת התורה אחת לשנה. שיטה אחרת הייתה נהוגה בעבר, סיום מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים. ביום 'שמיני עצרת' ו'שמחת תורה', נהוג להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל ולרקוד איתם, מעבר להקפות הנהוגות ב'שמיני עצרת'. קוראים בתורה בפרשת 'וזאת הברכה', המסיימת את ספר דברים ומתחילים מייד בקריאת פרשת 'בראשית' הפותחת את התורה. עוד נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת בעלייה לתורה, לרבות את הילדים. לרגל סיום קריאת התורה, נוהגים לערוך ביום ובליל החג חגיגות גדולות מלווים בשירים ורוקדים עם ספרי התורה. המנהג משולב במנהג 'הקפות' של 'שמיני עצרת'.

נידונים על המים

כמו כן נהוג לקרוא לכל הקהל לעלות לקריאה בתורה ונהוג להעלות גם ילדים הקטנים, בעליה שנקראת 'עליית כל הנערים'. בסיום קריאת התורה קורא 'חתן התורה' את הפסוק האחרון של 'ספר דברים' ו'חתן בראשית' קורא בתחילת 'ספר בראשית' והפטרת היום 'ויעמוד שלמה'. נידונים על המים שמחה ידועה היא שמחת בית השואבה. מנהג יהודי עתיק הקשור למצוות 'ניסוך המים', שהייתה נהוגה בית המקדש. במשך כל השנה, יחד עם הקרבת הקורבנות השונים על המזבח, היו מנסכים יין על המזבח ובחול המועד של סוכות, נהגו לנסוך בנוסף ליין גם מים, מאחר ובזמן זה נידון עם ישראל גם על המים. החל מרגע שאיבת המים, במעיין הגיחון שליד ירושלים, וכלה בזמן הניסוך עצמו בבית המקדש. בלילות, חגגו את 'שמחת בית השואבה' בהשתתפות כל העם. הנשים הדליקו את המנורות המיוחדות וזקני העם היו רוקדים עם לפידים של אש בידם ועל כך נאמר "מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". אחרי שסיימו המתפללים לקרוא את הפרק האחרון בתורה, יוצאים להקפות שניות ברחובות העיר, מלווים בספרי תורה. במרוצת הדורות ערכו עדות ישראל מנהגים מיוחדים הבאים לבטא בצורות שונות ומיוחדות לערכי החגים ולמשמעותו. משותף לכל העדות, הם המסמלים לברכה, לשפע ולשלום. יהודי עירק, נוהגים להתאסף בצהרי חג 'שמיני עצרת' לפני תפילת מנחה, ולקרוא את כל הפרשיות של חמשת חומשי-תורה. יהודי כורדיסטן מוכרים את זכות נשיאת ספרי התורה וכן את זכות 'הרימונים', הנחת הרימונים בראש ספרי-התורה. יהודי לוב נהגו לכבד בתוארי 'חתן-תורה' ו'חתן-בראשית' בשני חתנים שהתחתנו באותה שנה.

בסיום חגי תשרי, צריך לחזור לשגרה, לעבודה ולימות החול, על כן נוהגים להכריז במוצאי 'שמחת תורה' את מלות הפסוק: "ויעקב הלך לדרכו" כדי להמחיש כי גם כשיוצאים לחיי השגרה, אנחנו חוזרים כיהודים בכדי שאווירת החג הטהורה, תלווה אותנו גם בשאר ימות החול. משיב הרוח ומוריד הטל בשמחת תורה מזכירים את גבורות הגשמים, מתפללים על הטל ומקווים לעונה גשומה במיוחד, שכן בתקופה זו דן האל אותנו לא רק על מעשינו, אלא גם על כמות הגשמים המגיעים לנו ושימטיר לנו. שמחת תורה הוא חג שמוקדש כולו לשמחת הילדים. בקהילות אשכנז היו באים הילדים לבית הכנסת בליל שמחת תורה כשדגלים בידיהם, כמנהג הקיים כנראה כבר מהמאה השבע- עשרה.

טופלה טוטוריטו

אחד מהסיפורים היותר מוכרים בחג שמחת תורה, שייך ללא ספק ל'טופלה טוטוריטו', שכתב הסופר האידי שלום עליכם. טופלה או בשמו האמיתי מוטיל בן פייסי החזן שימש כבדיחת ילדי הכפר מאחר והיה מגמגם. בחג סוכות הקפיד להגיע לבית הכנסת במיטב מחלצותיו, בידו החזיק דגל מהודר שבקצהו תפוח ונר דולק. כשהקיף את הבמה בגאווה יתרה, מלווה באביו ובשאר המתפללים התקנאו בו חבריו והחליטו לחמוד לצון ולשרוף את דגלו. מיותר לספר לכם על השריפה, על צווחות הכאב של טופלה, על הבהלה, שאחזה בקרב המתפללים ועל 'וועדת החקירה' שקמה בעקבות האירוע. עוד סיפור חביב וידוע, העובר בירושה מאב לבן מספר על איש זקן שנשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה. ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה? הרי אתה זקן וחלוש, וספר התורה כה כבד." "אדרבה", השיב הזקן, "בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר, משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה' וככל שספר התורה יהיה כבד יותר, כן יקל עלי לשאת אותו". עוד מסופר על כוחה של האמונה במקרה אמיתי, שארע בגטו ורשה. כאשר גורשו היהודים לתוך הגטו נאמר להם, שאם הם לא ירוצו מהר, יכו אותם. בין היהודים שהחלו לרוץ לתוך הגטו היה גם איש זקן בן שבעים, כפוף וחולני, שהחזיק בידו של נכדו הקטן.

בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשקם הילד מנפילתו לא יכול היה ללכת והחל לצלוע. הסבא, שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות, הרים אותו על כתפו והכריח את עצמו להמשיך לרוץ. "מה אתה עושה?" שאל אותו מישהו, "הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ, אתה זקן וחלש, איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?" "אתה טועה", השיב לו הזקן, "לא אני נושא את הילד על כתפי אלא הילד הוא זה שנושא אותי. אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד."

ככה זה בשמחת תורה, כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי, המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי, אותה מטרה נושאת אותנו ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית.