יום ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו 

בחגיגות 56 שנה לאיחודה, לשחרורה ולחזותה של העיר ירושלים מתקיימים שלל אירועים בעיר: צעדת ריקוד הדגלים המסורתית, תפילת השחרית בכותל, מופעים מוזיקליים, אירועים לכל המשפחה, ביקורים במוזיאונים, סיורים מרתקים. בשבוע הזה, כל אחד ימצא מה לעשות בירושלים

רות קרייתי | י"ז באייר ה׳תשפ״ג | יום חמישי 18 במאי 2023 | מערכת ישראל ניוז

אחרי שנה של מיתון כלכלי, שבר פוליטי וחרדה קיומית למדינת ישראל, באה מלחמה שהפכה את הקערה על פיה. ישראל של לפני שנת 67 נראתה רע, רע מאוד. מאה אלף מובטלים השתרכו בתור בלשכות עבודה. ראש הממשלה לוי אשכול נתפס כמנהיג הססן ופחדן. מספר היורדים מהארץ היה רב ממספר העולים והבדיחה המקובלת באותם זמנים קיבלה משנה תוקף: "מי שיוצא אחרון, שיכבה את האור".

כמו כן, הצבא המצרי חדר לסיני. קהיר הלהיטו את הרוחות ושיסו את ההמונים על ישראל. הגברים גויסו למילואים, ובעורף חפרו שוחות והכינו שקי חול להגנה בפתחי הבתים. אחרי תקופת המתנה מורטת עצבים, תקף צהל את האויב במלחמת בזק שהפתיעה את העולם כולו.

במשך שנים רבות ערג עם ישראל הגלותי על ארץ ציון וחלם לשוב לירושלים ולשכון בה. "לשנה הבאה בירושלים השלמה" הם אמרו בכאב רב. ויום אחד זה הגיע: היהודים עלו לארץ ישראל, התיישבו בירושלים וכבשו במלחמת ששת הימים את חציה השני של העיר, שהיה תחת ריבונות ירדנית. איך זה קרה, ומדוע נאלצו "לכבוש" מחדש את העיר שהייתה מאז ומתמיד עיר הבירה הנצחית של ארץ ישראל, עוד בימי התנ"ך? כדי לענות על השאלה, צריכים לחזור אחורנית בזמן ולסקר את האירועים שקדמו לאיחודה של עיר הבירה.

התקופה: מלחמת השחרור, שנת 1948. האירוע: ארצות ערב מכריזות מלחמת ג'יהד על ישראל בעקבות הצבעת מדינות העולם באו"ם להקמתה של ישראל – מדינת היהודים. התוצאה: המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל שהרחיבה את גבולותיה מעבר למה שנקבע בהסכם החלוקה ובהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה, הכירו המדינות הערביות השכנות, דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל. עשרות ישובים יהודים נחרבו וננטשו, והעיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן. הרובע היהודי נשאר בשליטת הירדנים והערבים שעזבו את הארץ לפני ובזמן המלחמה קראו לתקופה הזו: "הנכבה" שפירושה: "האסון", "המכה".

בתקופה מאוחרת יותר. בשנת 1967 פורצת מלחמת ששת הימים. מלחמה שתיזכר לנצח כמלחמת בליץ שהביאה ניצחון גדול לישראל. מלחמה שהשרתה אופוריה בעם ונתנה הרגשה שצבא ההגנה לישראל הוא כל יכול ובלתי מובס. בתאריכים ה- 5 ועד 10 ביוני 1967 ישראל תקפה במלחמת בזק את מצרים, סוריה, ירדן וכוחות צבא עירקים, אחרי תקופה של מתיחות רבה עם מדינות ערב. המתיחות ששררה באותה תקופה החלה מאמצע שנות ה-60 בהסתננויות ופעולות החבלה נגד ישראל מסוריה, מירדן, מרצועת-עזה ומחצי האי סיני. הפעולות בוצעו בעידודם של מדינות ערב ונעשו על רקע פרויקטים להטיית מקורות מים של הסורים ואחרי הפגזות שנעשו לעבר יישובים ישראלים בעמק החולה.

התחממות אזורית

יש אומרים כי הפיקוד הכללי של מטכ"ל 67 היה ככל הנראה הפיקוד הצבאי הטוב ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. יוצאי חטיבות הפלמ"ח שהיו שועלי קרבות ותיקים, עמדו בראש הצבא והנהגת המדינה. שמות כמו יצחק רבין שהיה הרמטכ"ל, חיים בר לב סגנו ומשה דיין שר הביטחון, עמדו בראש הפיקוד ולוי אשכול היה ראש הממשלה. המדינה עמדה באמצע משבר כלכלי, אחרי שנה של מיתון ומאה אלף אנשים שנמצאו מחוץ למעגל העבודה. צהל ערך תמרונים בנגב בשיתוף יחידות מחילות השדה והיה חזק מתמיד. ב- 6 באפריל 1967 קרתה תקרית אווירית בין ישראל לסוריה שבמהלכה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. סוריה קבלה לפני מצרים על שלא חשה לעזרתה ומצרים הודיעה כי לא תסבול עוד פעולה ישראלית נוספת נגד הסורים. הצבא המצרי עמד בכוננות מלחמתית ובריכוזים עצומים של טנקים ויחידות חיל רגלים שהוצבו בסיני בקרבת הגבול עם ישראל. הסובייטיים בעלי בריתם של המצרים, עודדו אותם בהכנות והודיעו להם באופן שגוי שיש ריכוזי צבא ישראלים בגבול ושישראל מתכננת מלחמה נגד סוריה. למרות שסגל המשקיפים של האו"ם הכחיש את הידיעות, החליט גמל עבד-אל-נאצר הנשיא המצרי שיש מקום לקרוא תיגר על ישראל ולהתסיס את העם שלו. ב- 16 למאי דרשה מצרים את פינויו המיידי של כוח האו"ם מעמדותיו לאורך הגבול המצרי-הישראלי וממצרי טיראן. ב- 18 למאי תבעה מצרים את פינוי כוח האו"ם מכל השטח שבשליטתה ומזכ"ל האו"ם, או- תאנט, נענה מיד לדרישה. בתאריכים 21 ו- 22 למאי הטיל הנשיא המצרי הסגר על מפרץ עקבה ואיים בסגירת מצרי טיראן. זה המקום לציין כי מאז שנת 1957 היו מיצרי טירן פתוחים לשייט ישראלי בפיקוח האו"ם ובתגובה ישראל הכריזה כי סגירת מיצרי טירן הם עילה למלחמה.

מתקפת בזק

ארצות-הברית ומדינות נוספות בעולם הבינו מיד שהמצב הולך ומתחמם והכריזו כי מיצרי טיראן הם נתיב מים בין-לאומי, שחייב לשמש מעבר חופשי ובטוח לאוניות של כל המדינות המפליגות בו. אך הצהרות ומעשים לחוד, המדינות הימיות לא היו מוכנות לנקוט בצעדים מעשיים כדי להכריח את נאצר לשנות את החלטתו. מצרים הצהירה כי תראה כל ניסיון לפרוץ את ההסגר יראה כפעולת מלחמה. נאצר המשיך להתגרות בישראל והזמין אותה להשיב מלחמה, תוך כדי התפארויות: מצרים חזקה יותר כדי לנצח ולהשמיד את ישראל. מנהיגי ארצות ערב השכנים אינם מפגרים אחרי נאצר ומשמיעים גם הם נאומים מלחמתיים. בעוד שמנהיגים בישראל הכריזו קבל עם ועדה על מוכנות הצבא לצאת למלחמה, ראש הממשלה דאז לוי אשכול התגלה כדאגן והססן. התמונות שהגיעו ממצרים החלישו את מערך העורף, ואז – זה קרה בהפתעה גמורה. בתאריך ה- 5 ליוני אחרי תקופת המתנה וציפייה מורטת עצבים, בבוקרו של יום שהחל באווירה קודרת ושפופה, החלה המלחמה ששנתה את פני ההיסטוריה והסתיימה לאחר שישה ימים, בניצחון מוחץ לצבא הישראלי. במהלך המלחמה שהחלה כאמור בשעות הבוקר המוקדמות, הלמה ישראל בחיל האוויר המצרי. מטוסנו תקפו את כל שדות התעופה הצבאיים במצרים ובסיני והוציאו את חיל האוויר המצרי מכלל פעולה, תוך שהם משמידים מאות מטוסים על הקרקע. באותו בוקר, לאחר שהכוחות הירדניים החלו בהפגזות ובהתקפות אוויר מעבר לקו שביתת הנשק עם ישראל, הזהירה ישראל את המלך חוסיין שכדאי לו להישאר מחוץ למעגל הלוחמה. המלך חוסיין, לא שהה לאזהרה והצבא הירדני תקף וכבש את מטה או"ם ואת ארמון הנציב העליון הבריטי לשעבר, בדרום ירושלים. חיל האוויר הישראלי נשלח לפעולה גם נגד חיל האוויר הירדני. גם הצד הסורי לא שתק ובזמן שסוריה המשיכה להפגיז יישובים ישראליים, הותקפו שדות התעופה הסוריים וחיל האוויר הסורי ספג מהלומה כבדה אחרי שרובו הושמד.

מערך המלחמה

מדינות ערב איבדו תוך 16 השעות הראשונות למלחמה למעלה מ- 400 מטוסים, לעומת 19 מטוסים ישראלים שאבדו באוויר. ביום הראשון לקרבות השיגה ישראל עליונות אווירת מוחלטת ושמרה על קשר שתיקה תקשורתי. צה"ל שתקף בכל החזיתות, החל להתקדם לתוך חצי האי סיני, לעבר רפיח ואל-עריש בצפון, אבו-עגיילה וביר-גפגפה במרכז ואל-קוסיימה בדרום. הקרב גדול התחולל בתוך ומסביב לביצורים של אבו-עגיילה. כוח ישראלי משולב כבש את אבו-עגיילה ונלחם בקרבות מרים במבואות עזה. השריון הישראלי דהר קדימה ללא הפוגה כשהוא נתמך על-ידי חייל האוויר. ב-6 ביוני בערב הפכה הנסיגה המצרית לתבוסה. 'שארם א-שיח', העמדה המצרית שממנה הופעל ההסגר על מצרי טיראן, נכבשה ב-6 ביוני מכיוון הים. במקביל להתקפות על חיל האוויר הירדני, הזרים צה"ל תגבורות לירושלים, כבש בחזרה את מטה או"ם והתחבר עם הר-הצופים בצפון העיר, שהיה מאז 1949 מובלעת ישראלית מאחורי הקווים הירדנים. הצבא הישראלי שהכיר בערך המקומות הקדושים בירושלים שלח פקודות קפדניות לחיילים שילחמו רגלית וימזערו את ההרס הפיזי של העיר העתיקה. לאחר 36 שעות של קרבות עזים ומתישים הצליחו החיילים לנתק את כל הדרכים המובילות לעיר העתיקה ולמזרח-ירושלים. ב- 7 ביוני הסתיים כיבוש העיר העתיקה, בו בזמן שקרבות כבדים התנהלו באזור ג'נין, בשומרון הצפוני, בקלקיליה וסביבתה כי ממקומות אלו הפגיזו תותחים ארוכי טווח את תל-אביב.

תוצאות הגבורה

בסוף יום הקרבות השלישי הצליחו הכוחות הישראלים להשלים את כיבוש כל חצי האי סיני עד לתעלת סואץ ואת מרבית הגדה המערבית. לאחר ימים מספר של הדברות ומיקוח קראה מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש, וישראל הייתה הראשונה שהסכימה לה. בתאריך ה-8 ביוני הצטרפה לבנון רשמית למלחמה וחוץ משיגור מטוס אחד או שניים, לא השתתפה באופן פעיל בקרבות. סוריה המשיכה בהפגזות על היישובים הישראליים ועשתה ניסיון כושל לכבוש את קיבוץ דן. לאחר שסירבה להגיע להפסקת האש, ריכז צה"ל כוחות גדולים באזור והחל להסתער על העמדות הסוריות במעלה ההר בכיוון רמת-הגולן. במהלך 20 שעות של קרבות עזים, הובקעה פרצה בקצה הצפוני של הקו הסורי בקרבת קיבוץ דן ורצועה רחבה של רמת-הגולן, כולל העיר קונטרה שנכבשה על-ידי צה"ל בטרם נכנסה הפסקת האש לתוקפה גם בגבול הסורי, ביום שבת, 10 ביוני. במהלך המלחמה שהסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ, הושמדו למעלה מ- 400 מטוסים ערביים – מהם 60 באוויר. יותר מ- 500 טנקים ערבים נהרסו, או נלקחו שלל. כ- 70% אחוז מכלל הציוד הכבד של מצרים, סוריה וירדן, בשווי של למעלה ממיליארד דולר, הוצאו מכלל פעולה. למעלה מ- 15,000 אלף מצרים נהרגו ו- 5,600 אלף נלקחו בשבי, תוך שהם משאירים מאחור את נעליהם, והפכו לבדיחה בקרב הישראלים. לטענת המלך חוסיין הסתכמו האבדות הירדניות בכ- 6,000 אלף הרוגים. הסורים דיווחו על כ- 1,000 אבדות. ישראל דיווחה על יותר מ- 700 חיילים שנפלו ו- 2,500 שנפצעו. המלחמה הביאה לישראל שליטה מלאה על שטחים הגדולים פי שלושה משטחה לפני שנת 1967, ועם אוכלוסייה ערבית של כמיליון נפש שנוספו על 300,000 האזרחים הערבים של ישראל. לאחר המלחמה רווחה תחושת אופוריה בעם ובמנהיגיו והמדינה פרחה ושגשגה מבחינה כלכלית וחברתית. השפעות המלחמה הקרינו לכל תחומי החיים והעתיד נראה ורוד יותר. שירי גבורה של טובי המוזיקאים יצאו לשידור ושירתה של נעמי שמר 'ירושלים של זהב' כיכב בראש. אחרי שנים של שפל ויובש היה לקולנוע עדנה. בדיחות רבות החלו רווחות בעם והחברה הישראלית שהייתה עד אז מונעת על ידי טראומות מהשואה ומלחמת השחרור. מלחמת ששת הימים גרמה למהפך בכל תחומי החיים והייתה הטריגר שהכניס את ישראל לתקופה חדשה עם מלחמות מסוג אחר. מועצת הרבנות הראשית קבעה את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו ועל שחרורה של ירושלים. ב- 12 למאי 1968 קבעה גם הממשלה את יום זה כיום חג לירושלים, בירת ישראל לנצח.